החלטה בתיק פר"ק 48555-05-13

החברה הנמצאת בהליכי פירוק הייתה, בין השאר, יבואנית רשומה של כלי רכב חשמליים. עם פירוקה של החברה היו תחת ידיה כ- 350 כלי רכב חשמליים, מרביתם במחסני ערובה בישראל וכ-58 כלי רכב בטורקיה. קודם לתחילת הליכי הפירוק הצליחה החברה לייבא ולשווק כ 930 כלי רכב הנעים בכבישי הארץ. פרט לכלי הרכב הנזכרים לא יוצרו כלי רכב חשמליים נוספים ואין לחברה זכויות בכלי רכב כאלו.

ביום 10.7.13 אישרתי הסכם שאליו הגיעו המנהלים המיוחדים עם חברת סנרייז (להלן: הרוכשת") שעל פיו רכשה הרוכשת, בין השאר, את כלי הרכב שטרם שווקו, והתחייבה להמשיך ולהפעיל את שירותי האחזקה הנדרשים הן לכלי הרכב שכבר נמכרו הן את כלי הרכב הללו.

היום החלטתי בהחלטה נפרדת שהייתה מקובלת על כל הצדדים כי חברת סנרייז היא שתמשיך להיות היבואנית של כלי הרכב שטרם שוחררו ותוכל למוכרם לצרכנים, הן צרכנים חדשים הן כאלה ששילמו לחברה, סמוך לפני תחילת הליכי הפירוק, תשלומים לצורך רכישת כלי רכב.

הסוגיה שבה עליי לדון בהחלטה זו היא התנגדות משרד התחבורה לייבוא (לרבות שחרור ממחסני הערובה) של כלי רכב שחלפה יותר משנה ממועד ייצורם. ההתנגדות מושתתת על הוראה מפורשת שבתקנה 282(א) שבתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שזו לשונה:

" לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון, אלא אם כן -

...

(3) טרם חלפו 12 חודשים ממועד ייצורו ...".

מתברר כי עובר לתחילת הליכי הפירוק היו בידי החברה כלי רכב רבים (מתוך הכמות של כ- 350) שטרם חלפה שנה ממועד ייצורם, אך בשל הליכי הפירוק נתעכב ייבואם ושחרורם. מכאן התנגדותו  של משרד התחבורה, הגורס כי התקנה מחייבת אותו ואין בכוחו לסטות מהוראתה. כאן המקום לציין את הרצון הטוב שגילה משרד התחבורה, פקידיו הממונים ובאת כוחו, בכל הקשור בהסדרת הייבוא ומתן רישיון יבואן לרוכשת.  לטענת המשרד מתן אפשרות לייבוא כלי רכב שחלפה יותר משנה ממועד ייצורם מפלה בין יבואן ליבואן ועלולה לחשוף אותו לתביעות של יבואנים אחרים לאפשר להם לייבא כלי רכב "מיושנים".

המנהלים הזמניים והרוכשת סבורים שיש מקום להחריג את הייבוא והשחרור דנן מטעמים אחדים: ראשית הם מפנים להוראת תקנה 269 (א) בתקנות התעבורה הקובעת:

            " רשות הרישוי רשאית לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה ... "

וכן לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (מפי סגנית הנשיאה השופטת א' קובו)  בעניין עת"מ 21787-10-11 אביטל נ' רשות הרישוי (11.7.12) שבו הורה בית המשפט, מכוח תקנה 269 הנ"ל, להרשות ייבוא של כלי רכב שחלפה יותר משנה ממועד ייצורו. עוד מפנים המנהלים המיוחדים לכך מדובר בזכויות קניין של חברה בפירוק, כאשר כל פגיעה בהם תהא פגיעה בנושים ובמקרה זה ובמיוחד בלקוחות ששילמו כסף לצורך רכישת כלי רכב והם יוצאים וידם על ראשם. המנהלים המיוחדים מציינים כי במקרה שלא יתאפשר ייבוא כלי הרכב, יידונו אלו לגריטה על כל המשתמע מכך.

המנהלים המיוחדים עומדים במיוחד על כך שרק היקלעותה של החברה לחדלות פירעון היא שהביאה למעבר הזמן, שעל פי תקנה 282 אינו מאפשר למשרד התחבורה לאשר את הייבוא.

משרד התחבורה עומד על החשיבות שבקיום תקנות התעבורה ומפנה לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (מפי השופט ד"ר י' מרזל) בעניין עת"מ 14067-10-10 בכר נ' משרד התחבורה (19.5.11), שבו לא אישר בית המשפט לייבא רכב שחלפו יותר משנתיים ממועד ייצורו, וזאת במסגרת "ייבוא אישי".

ב"כ משרד התחבורה מציעה לשלוח כלי הרכב למדינות באפריקה ודוחה את טענות המנהלים המיוחדים באשר לייחוד של העניין שבפנינו. עוד נטען כי תקנה 269 אינה חלה על מקרה זה, וכי תכלית תקנה 282 היא להגן על הרוכשים ולא למכור להם כלי רכב ישנים. ב"כ משרד התחבורה מביעה פליאה על כך שהמנהלים המיוחדים לא שחררו את כלי הרכב ולא מכרו אותם מיד בתחילת הליכי הפירוק.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור כי יש מקום לקבל את בקשת המנהלים המיוחדים ולדחות את עמדת משרד התחבורה. מדובר במקרה מיוחד שהוא ספח לניסיון שלמרבה הצער לא הצליח בשלב זה לייצר מכוניות חשמליות ולשווקן בישראל ובעולם, דבר שאין צורך להכביר מילים על יתרונותיו בתחומי איכות הסביבה ואחרים. מדובר בסך הכול בכמות לא גדולה של כלי רכב שאיני רואה אפשרות למוכרן לכל מדינה שהיא, בהתחשב בכך שמדובר בכלי רכב חריג הפועל באמצעות מצברי חשמל מיוחדים שלא יוכל לפעול ללא שירותי הטעינה, החלפת המצברים והתיקון הנמצאים רק בישראל. קבלת עמדתו של משרד התחבורה פירושה השחתתם, או בלשונם של המנהלים המיוחדים גריטתם, של כלי הרכב תוך אובדן של כסף רב והוצאת כסף נוסף לצורך הגריטה, ומקובלת עלינו מצוות "בל תשחית". אין צריך להוסיף בדבר הנזק שייגרם לנושי החברה ובמיוחד לאלו מהם שכבר שילמו מקדמות כדי לרכוש את כלי הרכב.

נראה לי כי בדיוק למקרה מעין זה, שהוא מקרה ייחודי, שאיני רואה להשוותו עם מקרים של יבואנים אחרים, המייבאים כלי רכב באופן שוטף שאינם במצב של חדלות פירעון, מכוונת תקנה 269 הנ"ל. גם ציבור הצרכנים לא ייפגע במיוחד כאשר כלי הרכב ימכרו לו תוך הודעה על מועד ייצורם כפי שהוא. איני רואה כיצד תיפגע תכליתה של תקנה 282 אם ציבור הקונים הפוטנציאלי יידע קודם לקנייה כי מדובר בכלי רכב שחלפה יותר משנה ממועד ייצורם. לא מצאתי בפסק הדין בפרשת בכר נ' שר התחבורה, שלא עסק כלל בשאלת תחולתה של תקנה 269, משום השלכה לענייננו.

לפיכך אני סבור כי היה על משרד התחבורה להפעיל את שיקול דעתו שעפ"י תקנה 269 ולאפשר את ייבוא כלי הרכב של החברה שחלפה יותר משנה ממועד ייצורם, תוך התניית שיווקם בכך שיודע לקונים מועד ייצורם וכי חלפה יותר משנה ממנו.

אני מורה אפוא כאמור בפסקה האחרונה.

ניתנה היום,  י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.